מחלת הרים חריפה (AMS) משפיעה בדרך כלל על מטיילים המטיילים באזורים הרריים מעל גובה של 2,500 מטר, שהם בדרך כלל 8,200 רגל. בגובה זה, עומס האוויר ורמות החמצן מופחתות, וכתוצאה מכך מקשים על הגוף לאסוף מספיק חמצן. זה גורם לעלייה בסימנים ותסמינים שונים שיכולים לנוע בין מחלה קלה למצבים מסכני חיים.
נראה כי מחסור בחמצן הוא הסיבה השכיחה ביותר למחלת גבהים. מחסור בחמצן נראה כגורם כרוני, שכן ככל שמטפסים גבוה יותר, הלחץ והאוויר יורדים, מה שאילץ את הגוף לפצות על כך. גורמים נוספים כאלה עשויים לכלול את הגורמים הבאים:
טיפוס מהיר מדי מבלי לאפשר לגוף להסתגל (הסתגלות רגיעה). מעבר פתאומי מאזור גובה נמוך לאזור גובה גבוה ללא אימון מוקדם. מאמץ פיזי רב ללא זמן התאוששות מתאים בגבהים גבוהים.
סימנים ותסמינים של מחלות מסוג זה מתפתחים בדרך כלל תוך מספר שעות מרגע הגעה לגבהים גבוהים יותר. סימנים ותסמינים כאלה הם מעטים אך דרגת חומרתם משתנה:
הטיפוס יהיה איטי יותר ככל שהוא יסתגל לשינויים ברמות החמצן. אימון הגוף להסתגל לגבהים חדשים הוא הכרחי כדי למנוע מחלת גבהים. כאשר מטפסים מגיעים לגובה של 2,500 מטר, אכילת מזונות המכילים אלכוהול וקפאין ושינה מספקת גם הם גורמים תורמים. אם הרופא ממליץ לך להאיץ את תהליך ההסתגלות, שקול נטילת תרופות כגון אצטזולאמיד (דיאמוקס) מעבר למה שהרופא שלך הורה לך להימנע ממנו.
במקרה של מחלת גבהים, אם מתחילים להרגיש את הסימפטומים שלה, האפשרות הראשונה תהיה לנוח ולשתות מים. ניתן ליטול משככי כאבים כמו אספירין דרך הפה עבור תסמינים קלים כמו כאבי ראש ובחילות. אם התסמינים נשארים ללא שינוי או מחמירים, ירידה לגובה נמוך יותר צריכה להיות הבחירה הראשונה, שכן זוהי התרופה שעובדת בצורה הטובה ביותר באופן מיידי.
מזעור הסיכון הוא הדאגה העיקרית, כלומר עליכם להתקדם לאט, לשתות מספיק מים ולהגיב לכל אותות שאתם מקבלים מהגוף. חשוב תמיד להיות מוכנים לרדת אם התסמינים מחמירים, שכן הדבר החשוב ביותר הוא בטיחות. זכרו שכשמדובר בהרפתקאות בגובה רב, הדבר החשוב ביותר הוא להתקדם בקצב איטי ובכך להבטיח בטיחות!